מתי אנחנו זזים מאזור הנוחות שלנו? מתי יש סיכוי גדול יותר שנצא מגדרנו וניזום משהו חדשני? לעיתים קרובות זה קורה רק בעקבות מצב משברי שנקלענו אליו בניגוד לרצוננו. נדמה שלאחר השנה האחרונה אין צורך להסביר את העובדה הזו יותר מדי. משבר כזה קרה בחברת הרכב היפנית טויוטה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

​

תעשיית הרכב נוהלה במשך שנים בשיטה הידועה בשם Just In Case – ייצור כמה שיותר מכוניות וחלפים, "ליתר ביטחון", כדי שבכל נקודת זמן שבה לקוחות ירצו להזמין רכב חדש, החברה תוכל לספק אותו במהירות מתוך המלאי הגדול שהיא מחזיקה במחסנים. אבל אז התגלתה תקלה באחד הדגמים של טויוטה, והחברה נאלצה להיפטר מכמויות גדולות של סחורה שלא היה בה עוד כל שימוש.

​

בעקבות המשבר, החברה עברה לשיטת ייצור ותפעול חדשה בשם Just In Time – בשיטה זו לא מייצרים כמויות של סחורה "ליתר ביטחון", אלא הופכים את מערך הייצור והתפעול למדויק ויעיל, כך שיוכל להגיב במהירות לכל הזמנה "בדיוק בזמן". שיטה זו השפיעה על מודלים של ניהול עסקי ותפעול מלאי הרבה מעבר לעולם תעשיית הרכב.

​

הייצור המקסימלי בשיטת JIC דורש מאיתנו להחזיק מלאי גדול, לאחסן אותו במחסני ענק, וכאמור במקרה של תקלה או שיבוש – הבזבוז הוא רב. לעומת זאת, בשיטת JIT מכיוון שייצרנו פחות מלכתחילה, נוכל להחזיק מלאי מצומצם, לשלם על שטחי אחסון קטנים, וגם במקרה של תקלה הבזבוז יהיה מינימלי.

​

דוגמה טובה ניתן לראות היום בתעשיית הספרים: במשך שנים הוצאות הספרים הדפיסו מאות עותקים מכל ספר חדש, "ליתר ביטחון", בשאיפה שכאשר ייווצר ביקוש יהיה מלאי מספיק במחסנים. בפועל רק מעטים מהספרים נמכרו בהיקפים כה גדולים. הבזבוז בשיטה זו הוא אדיר, ולעיתים מהדורות כמעט שלמות נמכרו בסופו של דבר במחירי הפסד או נגרסו. מאז כניסת חברת אמזון לשוק, גם היא וגם חברות נוספות מציעות לסופרים פתרון בשיטת JIT – אתם תעלו את הספר שלכם כקובץ דיגיטלי לאתר שלנו, ובמידה שלקוחות ירצו להזמין אותו, אנחנו נדפיס להם ספר קשיח במיוחד בשבילם, "בדיוק בזמן". אם לא יהיו הזמנות, לא נדפיס ספרים מיותרים שנאלץ לאחסן או לגרוס, ועדיין הספר יהיה זמין לקריאה בעותקים דיגיטליים לכל המעוניין.

​

יתרה מכך, בשיטת JIC לחברה יש אינטרס ליצור תקשורת בסיסית בלבד עם הלקוחות שלה, ורובה ככולה מבוססת על אסטרטגיה של "דחיפה". שהרי המוצרים כבר מוכנים ועומדים במחסנים הענקיים, והחברה מעוניינת בעיקר להיפטר מהמלאי. לעומת זאת, בשיטת JIT החברה תרצה לקיים תקשורת הדוקה עם הלקוחות שלה ולקבל מהם כל הזמן פידבקים והצעות, ובהתאם לשביעות הרצון שלהם היא תשפר את המוצר בדגם הבא. התקשורת עם הלקוחות תהיה מבוססת על אסטרטגיה של "משיכה".

​

החיבור של כל הסיפור הזה אל עולם החינוך נעשה על ידי סוגטה מיטרה, זוכה פרס TED שהתפרסם בעיקר בעקבות הניסוי "החור שבקיר", שבו הציב מחשבים בשכונות עוני בהודו והוכיח שילדים יכולים ללמוד בעצמם כמעט כל דבר, אם יש להם נגישות לאינטרנט מהיר.

​

אגב, דבר נוסף שעוזר להם בתהליך הוא "דמות סבתא" – מישהו שנמצא לידם בזמן הלימוד, אך לא בשביל להקנות חומר אלא בשביל לעשות מה שסבתות עושות בדרך כלל: להתפעל מהם ולהביע עניין במה שהם מגלים בכוחות עצמם. כיום מעורב פרופ' מיטרה בניסויים שונים ברחבי העולם (כולל כאן בישראל), שמנסים לקדם רעיונות כגון מעבר למבחנים עם אינטרנט פתוח, עידוד למידה עצמאית ושיתופית של קבוצות לומדים סביב שאלת חקר גדולה ועוד.

​

בהרצאה שנתן בכנס IDEC, הכנס הבין-לאומי לחינוך דמוקרטי שהתקיים בחדרה ב-2017, דיבר מיטרה על הצורך במעבר משיטת JIC לשיטת JIT בחינוך. לדבריו, בתי הספר שנוצרו בעידן המהפכה התעשייתית, עובדים בשיטת JIC: הם אומרים לתלמידים – אנחנו נלמד אתכם "ליתר ביטחון" קצת היסטוריה, קצת אנגלית, קצת מתמטיקה, ספרות, תנ"ך, מדעים וכו' – בתקווה שלאחר שתים-עשרה שנות לימוד, משהו מכל זה יסייע לכם להסתדר בחיים.

​

השיטה הזו הייתה מעולה לזמנה, והגדילה את כמות האנשים המשכילים בעולם במאות ואולי אפילו באלפי אחוזים! הלא לפני הקמת בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם, רק בני עשירים ואנשי דת למדו קרוא וכתוב. החברה היהודית הייתה יוצאת דופן בכך לאורך ההיסטוריה, מאחר שדאגה לחינוך גם לבני עניים (אם כי גם היא דאגה רק לחינוך הבנים ממין זכר ולא העניקה חינוך שוויוני לבנות).

​

בימינו, כאשר האוכלוסייה במדינות המפותחות זכאית לחינוך ומקבלת אותו כמוצר צריכה בסיסי, יש מקום לשקול האם השיטה הזו עדיין אופטימלית. בעידן מהפכת הידע שאנחנו חיים בו, כמות הידע החדש שנוצר כל הזמן היא עצומה. לימוד בשיטת "ליתר ביטחון" כבר לא נותן לנו מספיק ביטחון...  

​

זו הסיבה שמערכות חינוך בכל העולם, ובאופן בולט במדינות ה-OECD שישראל היא אחת מהן, עברו בשנים האחרונות לדבר על הצורך להקנות מיומנויות קוגניטיביות, גופניות ורגשיות-חברתיות – ופחות לעסוק בצורך "להספיק חומר" ולהקנות כמויות עצומות של ידע "ליתר ביטחון".

​

ההצעה של פרופ' סוגטה מיטרה, היא לעבור לשיטת למידה JIT – "בדיוק בזמן". במודל שפיתח שנקרא SOLE – Self Organized Learning Environment, תלמידים חוקרים בקבוצות שאלות משמעותיות בתחומי דעת שונים, כאשר רוב הלמידה נעשית באמצעות חקר ברשת, ובדרך של היוועצות ושיח בין הלומדים. המורה המלווה את הלמידה משמש/ת כמנחה, מכוונ/ת בעזרת שאלות, ומעודד/ת את התלמידות והתלמידים לשאול שאלות חדשות בעצמם ולהתקדם לכיווני חקירה חדשים. בשיטה זו הלומדים מנהלים את הלמידה שלהם באופן עצמאי ופעמים רבות השאלות שהם חוקרים קשורות לבעיות חיים אמיתיות שמטרידות אותם או את הקהילה שלהם.

​

דוגמה נוספת ללימוד "בדיוק בזמן" היא למידה מבוססת פרויקטים. אם למשל קבוצת תלמידות ותלמידים עובדים על פרויקט שקשור להמצאת הדפוס, הם יחפשו את הסיפור ההיסטורי שקשור בכך; יצפו בסרטונים באנגלית שקשורים לנושא; יגלו מה הקשר בין המצאת מכונת הדפוס לבין התנ"ך (יש קשר!); יחקרו את הצדדים המתמטיים של חישוב גיליונות דפוס לעומת מספרי אותיות, מילים, עמודים ודפים בספר; אולי הם יקראו סיפורים שקשורים לדמויות מעולם הספרים; יצאו לסיור בבית דפוס; ילמדו על סוגי דיו שונים וינסו להפיק אותם במעבדה; או ייפגשו עם אומן שעובד בבית מלאכה לייצור ספרים בשיטות עתיקות ויתנסו בעצמם בהפקת ספר. באופן הזה התלמידים עדיין לומדים היסטוריה, אנגלית, ספרות, מתמטיקה, מדעים, תנ"ך וכד', אך הם לא עושים זאת באופן מנותק בשיעורים שונים, אלא לומדים את הידע הרלוונטי לנושא שמעסיק אותם כרגע, "בדיוק בזמן".

​

לסיום, נחזור לעניין התקשורת עם הלקוח. גם משרדי חינוך יכולים להרוויח מהמעבר מתפיסת JIC לתפיסת JIT: בתפיסת JIC לגוף הריבון המרכזי יש אינטרס ליצור תקשורת בסיסית בלבד עם המורים והתלמידים בשטח, ורובה ככולה תהיה מבוססת על אסטרטגיה של "דחיפה". שהרי תוכניות הלימוד, הספרים, חוזרי המנכ"ל והנהלים הרבים שנוצרו "ליתר ביטחון", כבר מוכנים ועומדים במחסנים הענקיים והאנשים שיצרו אותם במקצועיות ומתוך כוונות טובות, מעוניינים בעיקר "להיפטר מהמלאי" – לוודא שעשייתם הייתה חיונית ומועילה ושהשטח משתמש בתוצרים שיוצרו עבורו.

לעומת זאת, בתפיסת JIT אנשי הפיתוח והפיקוח ירצו לקיים תקשורת קרובה ומתמדת עם השטח ולקבל כל הזמן פידבקים, צרכים והצעות, ובהתאם לשביעות הרצון הם יוכלו לשפר את המוצרים החינוכיים. התקשורת שלהם עם השטח תהיה מבוססת יותר על אסטרטגיה של "משיכה" והקשבה, והפתרונות עשויים להיות מותאמים הרבה יותר למציאות המשתנה, ולהגיע לשטח "בדיוק בזמן".

​

זוהי בדיוק התפיסה היזמית: יזמים מזהים כל הזמן בעיות חיים אמיתיות וערים לצרכים שעולים מהשטח. כך גם יש סיכוי גדול יותר לכך שהם ימצאו מענים מדויקים, אקטואליים ורלוונטיים לצרכים הללו. כמו שתפיסת ה-JIC חלחלה לעבודת המנהל/ת והמורה על כל המשתמע ממנה, כך גם תפיסת ה-JIT יכולה לחלחל אל הסדירות הבית ספרית, מה שעשוי ליצור אקוסיסטם יזמי שבו תוכניות, פעולות ומוצרים חינוכיים, מותאמים בדיוק בזמן לצורך של כל תלמיד/ה, צוות או קהילה.